רִבִּי חִייָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. הַגּוֹרֵד רָאשֵׁי כְּלוֹנְסָאוֹת חַייָב מִשּׁוּם מְחַתֵּךְ. הַמְמָרֵחַ אֶת הָאִיסְפְּלָנִית חַייָב מִשּׁוּם מְמָחֵק.
Pnei Moshe (non traduit)
הגורר ראשי כלונסות. שיהיו שוין וחדין:
את האספלנית. שעל המכה ה''ז ממחק:
הַמְמַחְקוֹ. מַה מְחִיקָה הָֽיְתָה בַמִּשְׁכָּן. זְעִיר בַּר חִינְנָא בְשֵׁם רִבִּי חֲנִינָא. שֶׁהָיוּ שָׁפִין אֶת הָעוֹר עַל גַּבֵּי הָעַמּוּד. חָשַׂף אֶת הָעוֹר עַל גַּבֵּי הָעַמּוּד חַייָב. מַשּׁוּם מָה הוּא חַייָב. רִבִּי יוֹסֵה בְשֵׁם רִבִּי יְהוּדָה בֶּן לֵוִי רִבִּי אָחָא בְשֵׁם רִבִּי יְהוּדָה בֶּן לֵוִי. מִשׁוּם מְמַחֵק. הָדָא דְאַתְּ אָמַר בְּחָדָשׁ. אֲבָל בְּיָשָׁן מַחֲלוֹקֶת רִבִּי לִיעֶזֶר וַחֲכָמִים. דְּאִיתְפַּלְּגוֹן. הַמְכַכֵּד. הַמְרַבֵּץ. הַמְגַבֵּן. הַמְחַבֵּץ. הַחוֹלֵב וְהָרוֹדֶה חַלּוֹת דְּבַשׁ. חַייָב חַטָּאת. דִּבְרֵי רִבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים. מִשּׁוּם שְׁבוּת. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. 52b וְלֹא פְלִיגִין. הַמְכַכֵּד הַמְרַבֵּץ חַייָב מִשּׁוּם דָּשׁ. הַמְגַבֵּן וְהַמְחַבֵּץ חַייָב מִשּׁוּם לָשׁ. הַחוֹלֵב וְהָרוֹדֶה חַלּוֹת דְּבַשׁ חַייָב מִשּׁוּם קוֹצֵר. הַסּוֹחֵט זֵיתִים מֵאִבֵּיהֶן חַייָב מִשּׁוּם קוֹצֵר. לְמִי נִצְרְכָה. לְרִבִּי אֱלִיעֶזֶר.
Pnei Moshe (non traduit)
שהיו שפין את האור ע''ג העמוד. להחליקו:
הדא דאת אמר בחדש. בעור חדש אבל בישן תליא בפלוגתא דר''א וחכמים דאיתפלגון וכו' ותוספתא היא בפ''י:
המכבד. את הבית וס''ל דיש בו משום ממחק שמוחק את העפר ממקומו והרי זה ישן ולר''א חייב ולחכמים משום שבות:
המחבץ. שמאסף חלב הקפוי ונוטלו ומשאיר הנסיובי:
ולא פליגין. כלומר היכא דשייך למיחייביה משום הני דנקיט ואזיל לא פליגי וכי פליגי במקום דלא שייך משום הני:
מאביהן. בזמן שהן מחוברין:
למי נצרכה לרבי אליעזר. כלומר אליבא דר' אליעזר הוא דמחייב ברודה חלות דבש ומשום דלדידיה כמחובר חשיב ליה וא''כ מחייב נמי בסוחט מזיתים מחוברין:
מָחַק אוֹת אַחַת גְּדוֹלָה וְיֵשׁ בִּמְקוֹמָהּ כְּדֵי לִכְתוֹב שְׁתֵי אוֹתוֹת חַייָב. כָּתַב אוֹת אַחַת גְּדוֹלָה אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בִּמְקוֹמָהּ כְּדֵי לִכְתוֹב שְׁתֵי אוֹתִיּוֹת פָּטוּר. רִבִּי מְנַחֵם בֵּירִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר. זֶה חוֹמֶר בְּמוֹחֵק מִכּוֹתֵב. שֶׁהַמּוֹחֵק עַל מְנָת לְתַקֵּן הַייָב. וְהַכּוֹתֵב עַל מְנָת לְקַלְקֵל פָּטוּר. יֵשׁ שֶׁהוּא כוֹתֵב נְקוּדָה אַחַת וְחַייָב עָלֶיהָ מִשּׁוּם כּוֹתֵב וּמִשּׁוּם מוֹחֵק. יֵשׁ שֶׁהוּא מוֹחֵק נְקוּדָה אַחַת וְחַייָב עָלֶיהָ מִשּׁוּם כּוֹתֵב וּמִשּׁוּם מוֹחֵק. הֵיךְ עֲבִידָא. הָיָה דַלֶּ''ת וַעֲשָׂאוֹ רֵישׁ. רֵישׁ וַעֲשָׂאוֹ דַלֶּת. חַייָב מִשּׁוּם כּוֹתֵב וּמִשּׁוּם מוֹחֵק.
Pnei Moshe (non traduit)
רי''ש ועשאו דלי''ת. שהשוה אותו בנקודה אחת ועשאו דלי''ת ומחק הרי''ש ה''ז כותב נקודה וחייב שתים:
יש שהוא כותב נקודה אחת וכו'. כדמפרש ואזיל היך עבידא וכו' כגון שהיו שתי אותיות וצריך לרי''ש והיה כתוב דלית ומחק לנקודה ועשאו רי''ש וה''ז משלים לב' אותיות וחייב משום כותב הרי''ש ומשום מוחק לנקודה וה''ז מוחק נקודה וחייב שתים:
ויש במקומה כו' חייב. דהוי כמיחק ע''מ לכתוב שתי אותיות אבל בכותב וכו' פטור דמ''מ אין כאן אלא אות אחת:
זה חומר מוחק מבכותב. וכן עוד חומר שהמוחק ע''מ לתקן חייב וכדאמרן ובכותב ע''מ לקלקל וכגון שכותב ע''ג שתי אותיות והרי זה מקלקל שאין זה מוחק ע''מ לכתוב פטור:
ד. מַה בִּנְייָן הָיָה בַמִּקְדָּשׁ. שֶׁהָיוּ נוֹתְנִין קְרָשִׁים עַל גַּבֵּי אֲדָנִים. וְלֹא לַשָּׁעָה הָֽייְתָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. מִכֵּיוָן שֶׁהָיוּ חוֹנִים וְנוֹסְעִים עַל פִּי הַדִּיבֵּר כְּמִי שֶׁהִיא לְעוֹלָם. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. מִכֵּיוָן שֶׁהִבְטִיחָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא מַכְנִיסָן לָאָרֶץ כְּמִי שֶׁהוּא לְעוֹלָם. הָדָא אָֽמְרָה. בִּנְייָן לְשָׁעָה בִּנְייָן. הָדָא אָֽמְרָה. אֲפִילוּ מִן הַצָּד. הָדָא אָֽמְרָה. אֲפִילוּ נָתוּן עַל גַּבֵּי דָּבָר אַחֵר. הָדָא אָֽמְרָה. בִּנְייָן עַל גַּבֵּי כֵלִים בִּנְייָן. אֲדְנִים כְּקַרְקַע הֵן.
Pnei Moshe (non traduit)
בנין ע''ג כלים בנין. שהרי אדנים ככלים משאר כלי המשכן היו. ודחי לה שאני אומר אדנים הואיל ומונחים ע''ג הקרקע בשעת חנייה כקרקע הן:
אפי' נתון וכו'. כלומר אפי' נתן דבר א' ע''ג דבר אחר ומתוך כך הגביה אותו הוי כבנין:
הדא אמרה אפי' מן הצד. שהרי נתינת קרשים לתוך האדנים אינו אלא כבנין מן הצד דלאו בונה ממש הוא שכבר היה מתוקן הכל:
הדא אמרה בנין לשעה בנין. וזהו לפי הגירסא דלעיל מכיון שהבטיחן הקב''ה להכניסן לארץ כמו שהיא לשעה וכדפרישית שם:
אמר ר' יוסה וכו'. כדלעיל:
שהיו נותנין קרשים ע''ג האדנים. ונעשה הבנין. ופריך ולא לשעה היתה ואיך למידין מלפי שעה:
תַּנֵּי. אֶחָד מֵבִיא אֶת הָאֶבֶן וְאֶחָד מֵבִיא אֶת הַטִּיט. הַמֵּבִיא אֶת הַטִּיט חַייָב. רִבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר. שְׁנֵיהֶן חַייָבִין. סָבַר רִבִּי יוֹסֵה. אֶבֶן בְּלֹא טִיט בִּנְייָן. הַכֹּל מוֹדִין שֶׁאִים נָתַן אֶת הַטִּיט תְּחִילָּה וְאַחַר כָּךְ נָתַן אֶת הָאֶבֶן שֶׁהוּא חַייָב. הַבַּנַּאי שֵׁיִּישֵׁב אֶת הָאֶבֶן בְּרֹאשׁ הַדִּימוֹס חַייָב. לְמִי נִצְרְכָה. לְרַבָּנִן. וְהָהֵן דַּעֲבַד דַּפִּין וְהָהֵן דַּעֲבַד סַפְייָן. חַייָב מִשּׁוּם בּוֹנֶה.
Pnei Moshe (non traduit)
וההין דעבד דפין וההין דעבד ספיין. כלומר אחד עושה הדפין לעשות הספינה ואחד עושה הספינה חייבין משום בונה:
למי נצרכה לרבנן. דאע''ג דס''ל אבן בלא טיט לאו כלום הוא הכא מודו דמכיון דנשלם הבנין בהאבן הזה בנין היא ואפי' עדיין לא חברו בטיט:
בראש הדימוס. של הבנין להשלימו חייב:
הכל מודים וכו' שהוא חייב. הנותן את האבן דטיט בלא אבן לאו כלום היא למיחשביה בנין:
סבר ר' יוסי אבן בלא טיט בנין. ולדידיה סידור האבנים הוי כבנין:
המביא את הטיט חייב. שהוא עושה הבנין דאבנים בלא טיט אכתי לאו חיבור הוא:
וְהַסּוֹתֵר. וּבִלְבַד לְצוֹרֶךְ. רִבִּי חָמָא בַּר עוּקְבָּא בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. הַגּוֹדֵל כְּלֵי צוּרָה חַייָב מִשּׁוּם בּוֹנֶה. רִבִּי אִילָא בְשֵׁם רִבִּי שְׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. הַנּוֹפֵחַ כְּלֵי זְכוּכִית חַייָב מִשּׁוּם בּוֹנֶה. רַבָּנִן דְּקַיְסָרִין בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. יֵשׁ דְּבָרִים קְרוֹבִים וּרְחוֹקִים. וְיֵשׁ דְּבָרִים רְחוֹקִים וּקְרוֹבִים. הַגּוֹדֵל כְּלֵי צוּרָה. וְהַנּוֹפֵחַ כְּלֵי זְכוּכִית. וְהָעוֹשֶׂה כֶלִי בִּדְפוּס. כּוּלְּהוֹן מִשּׁוּם בּוֹנֶה. הַבּוֹרֵר וְהַמְשַׁמֵּר וְהַמְרַקֵּד כּוּלְּהֹן מִשּׂוּם מַעֲבִיר פְּסוֹלֶת. כָּל אֶחָד וָאֶחָד חִיּוּבוֹ בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְלָמָּה לֹא תַנִּינָן הוֹשָׁטָה עִמְּהוֹן. רִבִּי סִימוֹן בְשֵׁם רִבִּי יְהוֹּשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. מִפְּנֵי מַחֲלוֹקֶת רִבִּי עֲקִיבָה וַחֲכָמִים. רִבִּי חִזְקִיָּה רִבִּי יוּדָה בֶּן לֵוִי רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בְשֵׁם רִבִּי. 53a יֶתֶר עֲלֵיהֶן הוֹשָׁטָה. וְלָמָּה לֹא תַנִּינָתָהּ עִמְּהוֹן. כָּל הַמְּלָאכוֹת בְּאַחַת. וְזוֹ בִשְׁתַּיִם. כָּל הַמְּלָאכוֹת יֵשׁ לָהֵן תּוֹלְדוֹת. וְזוֹ אֵין לָהּ תּוֹלֶדֶת
Pnei Moshe (non traduit)
ולמה לא תנינן הושטה עמהון. דקחשיב המוציא מרשות לרשות ולמה לא קחשיב נמי הושטה שהרי היתה במשכן שהיו מושיטין הקרשים מזה לזה:
והסותר. דקחשיב במתני' ובלבד לצורך שסותר ע''מ לבנות דאי לאו הכי מקלקל הוא ופטור:
הגודל כלי צורה. שצר צורה שעל גבו ומגדלו:
יש דברים קרובים. לעין מלאכה זו ואע''פ שנראין רחוקים כדמפרש ואזיל שהגודל כלי צורה וכו' דאמרי' דכולהו משום בונה והן קרובים למלאכת בונה ונראין רחוקים מבונה ועוד שהן בעצמן רחוקים זה מזה שזה צר צורה וזה נופח ונעשה כלי או עושה כלי בדפוס ואפ''ה וקרובים בענין זה דחיובא דכולהו משום בונה הוא ואינו חייב עליהן אלא אחת:
א''נ לפרש רחוקים קרובים קאמר בבבא זו וכדאמרן. ויש שהן קרובים ואעפ''כ הן רחוקים בענין החיוב שהרי הבורר והמשמר והמרקד כולהו משום מעביר פסולת וקרובים לעין מלאכה אחת הן ורחוקים מצד החיוב הן שכל אחד ואחד חייבו בפני עצמו הוא שהרי הבורר נמנה לאב מלאכ' בפ''ע וכן המרקד ואם עשאן שתיהם חייב על כל א' וא' בפ''ע והמשמר למר היינו מרקד ולמר היינו בורר כדפליגי בהא לעיל:
מפני מחלוקת ר''ע וחכמים. לקמן בריש הזורק דפליגי במתני' בזורק מרה''י לרה''י ור''ה באמצע וס''ל להאי תנא דכי היכי דפליגי בזורק פליגי נמי במושיט ומכיון דאיכא חדא גוונא בהושטה דפליגי בה לא קחשיב לה התנא במתני':
יתר עליהן הושטה. כלומר אדרבה הושטה מצינו בה רבותא טפי דאפי' מרה''י לרה''י ור''ה באמצע מחייב וס''ל דלא פליגי רבנן במושיט וא''כ למה לא תניתה עמהון. וקאמר דהיינו טעמא דכל המלאכות משכחת לה באחד וזו בשתים שאחד מושיט ואחד מקבל והלכך לא קחשיב התנא עמהן ועוד לכל המלאכות משכחת להו תולדות הדומין להן ולהושטה אין לה תולדות שאין לנו כה''ג אלא הושטה היא בלבד:
משנה: וְעוֹד כְּלָל אַחֵר אָֽמְרוּ כָּל הַכָּשֵׁר לְהַצְנִיעַ וּמַצְנִיעִין כָּמוֹהוּ וְהוֹצִיאוֹ בַשַּׁבָּת חַייָב עָלָיו חַטָּאת וְכָל שֶׁאֵינוֹ כָשֵׁר לְהַצְנִיעַ וְאֵין מַצְנִיעִין כָּמוֹהוּ וְהוֹצִיאוֹ בַשַּׁבָּת אֵינוֹ חַייָב אֶלָּא הַמַּצְנִיעוֹ:
Pnei Moshe (non traduit)
מתני' המוציא תבן משל מיני תבואה:
עצה. היא תבן של מיני קטניות והוא מאכל גמל שיעורו כמלא פי גמל ואם הוציאו כדי להאכילו לפרה מתחייב עליו כמלא פי פרה דאע''ג דאין זה מאכל פרה מ''מ הואיל דע''י הדחק אוכלת היא אכילה שע''י הדחק שמה אכילה:
עמיר. קשין מהשבלין עצמן:
כמלא פי טלה. דנפיש מפי גדי ומשום דעמיר לא חזי לגדי אלא לעלה:
עשבים. דחזי נמי לגדי מתחייב בהן כמלא פי גדי:
לחין. אוכלי אדם הן ושיעורן כגרוגרת כשאר אוכלי אדם:
ויבשים. אינן ראוין אלא לגדי כמלא פי גדי:
ואין מצטרפין. שיעורין הללו זה עם זה ומסקינן בגמ' דהקל לחמור אינו מצטרף כגון התבן אינו מצטרף לשיעור העשבים אבל החמור והוא עשבים מצטרף לשיעור הקל והוא התבן וכיוצא בזה לכל שאר השיעורין בשבת:
המוציא אוכלין. של אדם שיעורן כגרוגרת ומצטרפין כל מיני אוכלין זה עם זה מפני ששוין הן בשיעוריהן:
חוץ מקליפיהן. שצריך שיהיו באוכלין עצמן כגרוגרת חוץ מהקליפין והגלעינין שלהן וחוץ מהסובין שנשארו אחר הנפייה ומורסנן הן הקליפות הנושרות מחמת הכתישה והן עבות יותר מן הסובין:
ר' יהודה אומר. כל הקליפות אין מצטרפין חוץ מקליפי עדשים המתבשלות עמהן שמצטרפין ודוקא אותן שמתבשלות עמהן ולאפוקי קליפתן החיצונה שנושרת בגורן. ובגמ' קאמר דלא אמר ר' יהודה קליפי עדשים מצטרפות אלא בחדתי שהן אדומות אבל בעתיקי שכבר נעשו שחורות לא מפני שאין נראין כזבובים כקערה ומדרך שפורשות הן מהמאכל וזורקין אותן ואין הלכה כר' יהודה:
מתני' כל הכשר להצניע. שהוא ממין הראוי להצניע אותו:
ומצניעין כמוהו. כמות שלו שיש בו שיעור שדרכן של רוב בני אדם להצניע כשיעור הזה:
חייב עליו חטאת. כל מי שהוציאו ואפי' אדם שאין דרכו להצניע שאינו חשוב לו זה אפי' כן חייב עליו:
וכל שאינו כשר להצניע. שאינו ראוי להצניעו כגון דם נדה או אחד מאיסורי הנאה כדקאמר בגמרא:
ואין מצניעין כמוהו. כלומר ואפי' הוא ממין הראוי להצניעו אלא שאין בו כשיעור שמצניעין כמוהו:
אינו חייב. עליו אלא למצניעו לאחד שהוכשר בעיניו והצניעו דמכיון דאצנעיה אחשביה אבל שאר כל אדם פטורין על הוצאתו:
הלכה: ה'. רִבִּי חוּנָה בְשֵׁם רִבִּי אֶלְעָזָר. לָעֲבוֹדְה זָרָה אִיתְאֲמָרַת. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. לְאִיסּוּרֵי הֲנָייָה אִיתְאֲמָרַת. רַב חִסְדָּא אָמַר. לַשִּׁיעוּרִין אִיתְאֲמָרַת. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. חַייָב חַטָּאת. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. כָּל שֶׁהוּא. מָאן דְּאָמַר. חַייָב חַטָּאת. מְסַייֵעַ לְרַב חִסְדָּא. מָאן דְּאָמַר. כָּל שֶׁהוּא. מְסַייֵעַ לְרִבִּי אֶלְעָזָר וּלְרִבִּי יוֹחָנָן. רַבָּנִן דְּקַיְסָרִין בְשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָה. כְּגוֹן הַמּוֹךְ שֶׁהִתְקִינָה לְנִידָּתָהּ.
Pnei Moshe (non traduit)
ר' יוחנן אמר. לשאר אסורי הנאה איתאמרת שאינן ראויין להצניען כלל אבל עצי אשירה איכא למימר דהואיל ולשריפה קאי מצניעין כדי לשרפן:
רב חסדא אמר לשיעורין איתאמרת. עיקר דינא דמתני' על השיעורין הוא דקאי דאם יש בהן כשיעור הרי ראוי להצניעו ומצניעין כמוהו וכל שאינו כשר להצניע שאין בו כשיעור ואין דרך בני אדם להצניע כמות שיעור הזה ול''ק לישנא יתירא דמתני' שכן דרך התנא לשנות כן:
אית תניי תני. ברישא חייב עליו חטאת כדתנינן במתני':
אית תניי תני כל שהוא. ויש ששונה ברישא דמתני' כל הכשר להצניעו וכו' חייב עליו בכל שהוא:
מ''ד חייב חטאת מסייע לרב חסדא. דקאמר דלשיעורין נשנית המתני' והלכך תני חייב חטאת סתמא דמשמע שיש בו שיעור חיוב חטאת ולאפוקי כל שהו וכל שאינו כשר להצניע. שאין בו כשיעור והיינו כרב חסדא:
ומ''ד כל שהו מסייע לר' אלעזר ולר' יוחנן. דלדידהו לא איירי במתני' בשיעורן כלל אלא דבר שאינו כשר להצניע היינו עכו''ם או שאר איסורי הנאה וא''כ רישא דמתני' הכי מיתפרשא כל הכשר להצניע שהוא דבר הראוי להצניעו ודרכן של בני אדם שמצניעין כמוהו שחשוב הוא בעיניהם חייב על הוצאתו אפי' בכל שהו הואיל ודבר חשוב הוא ודרכן להצניעו אפי' בדבר מועט ממנו:
רבנן דקיסרין. מפרשי דכל שאינו כשר להצניע וכו' אינו חייב אלא המצניע כגון המוך שהתקינה אשה לנדתה והצניעתו דלדידה היא דאחשבה וחייבת כשהוציאה בידה אבל לשאר בני אדם אין מדרכן להצניע לדבר זה:
גמ' לעכו''ם אתאמרת. הא דקתני שאינו כשר להצניעו על עכו''ם אתאמרת וכגון עצי אשירה וכיוצא בהן שאינו ראוי להצניעו וכלומר דלא תימא שמצניעין אותו לשריפה קמ''ל:
משנה: הַמּוֹצִיא תֶבֶן כִּמְלוֹא פִי פָרָה. עָצָה כִּמְלוֹא פִי גָמָל. עָמִיר כִּמְלוֹא פִי טָלֶה. עֲשָׂבִים כִּמְלוֹא פִי גְדִי. עֲלֵי שׁוּם וַעֲלֵי בְצָלִים לַחִין כַּגְּרוֹגֶרֶת. ייְבֵשִׁים כִּמְלוֹא פִי גְדִי וְאֵינָן מִצְטָֽרְפִין זֶה עִם זֶה מִפְּנֵי שֶׁלֹּא שָׁווּ בְשִׁעוּרֵיהֶן. הַמּוֹצִיא אוֹכְלִין כַּגְּרוֹגֶרֶת מִצְטָֽרְפִין זֶה עִם זֶה מִפְּנֵי שֶׁשָּׁווּ בְשִׁעוּרֵיהֶן חוּץ מִקְּלִיפֵּיהֶן וְגַלְעִינֵיהֶן וְעוּקְצֵיהֶן וְסוּבָּן וּמוּרְסָן. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר חוּץ מִקְּלִיפֵּי עֲדָשִׁים הַמִּתְבַּשְּׁלוֹת עִמָּהֶן:
Pnei Moshe (non traduit)
מתני' המוציא תבן משל מיני תבואה:
עצה. היא תבן של מיני קטניות והוא מאכל גמל שיעורו כמלא פי גמל ואם הוציאו כדי להאכילו לפרה מתחייב עליו כמלא פי פרה דאע''ג דאין זה מאכל פרה מ''מ הואיל דע''י הדחק אוכלת היא אכילה שע''י הדחק שמה אכילה:
עמיר. קשין מהשבלין עצמן:
כמלא פי טלה. דנפיש מפי גדי ומשום דעמיר לא חזי לגדי אלא לעלה:
עשבים. דחזי נמי לגדי מתחייב בהן כמלא פי גדי:
לחין. אוכלי אדם הן ושיעורן כגרוגרת כשאר אוכלי אדם:
ויבשים. אינן ראוין אלא לגדי כמלא פי גדי:
ואין מצטרפין. שיעורין הללו זה עם זה ומסקינן בגמ' דהקל לחמור אינו מצטרף כגון התבן אינו מצטרף לשיעור העשבים אבל החמור והוא עשבים מצטרף לשיעור הקל והוא התבן וכיוצא בזה לכל שאר השיעורין בשבת:
המוציא אוכלין. של אדם שיעורן כגרוגרת ומצטרפין כל מיני אוכלין זה עם זה מפני ששוין הן בשיעוריהן:
חוץ מקליפיהן. שצריך שיהיו באוכלין עצמן כגרוגרת חוץ מהקליפין והגלעינין שלהן וחוץ מהסובין שנשארו אחר הנפייה ומורסנן הן הקליפות הנושרות מחמת הכתישה והן עבות יותר מן הסובין:
ר' יהודה אומר. כל הקליפות אין מצטרפין חוץ מקליפי עדשים המתבשלות עמהן שמצטרפין ודוקא אותן שמתבשלות עמהן ולאפוקי קליפתן החיצונה שנושרת בגורן. ובגמ' קאמר דלא אמר ר' יהודה קליפי עדשים מצטרפות אלא בחדתי שהן אדומות אבל בעתיקי שכבר נעשו שחורות לא מפני שאין נראין כזבובים כקערה ומדרך שפורשות הן מהמאכל וזורקין אותן ואין הלכה כר' יהודה:
מתני' כל הכשר להצניע. שהוא ממין הראוי להצניע אותו:
ומצניעין כמוהו. כמות שלו שיש בו שיעור שדרכן של רוב בני אדם להצניע כשיעור הזה:
חייב עליו חטאת. כל מי שהוציאו ואפי' אדם שאין דרכו להצניע שאינו חשוב לו זה אפי' כן חייב עליו:
וכל שאינו כשר להצניע. שאינו ראוי להצניעו כגון דם נדה או אחד מאיסורי הנאה כדקאמר בגמרא:
ואין מצניעין כמוהו. כלומר ואפי' הוא ממין הראוי להצניעו אלא שאין בו כשיעור שמצניעין כמוהו:
אינו חייב. עליו אלא למצניעו לאחד שהוכשר בעיניו והצניעו דמכיון דאצנעיה אחשביה אבל שאר כל אדם פטורין על הוצאתו:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source